חופש - נשימה עמוקה, או צורה של הרס עצמי?
כיום המילה "חופש" נשמעת בכל מקום. חופש מחשבה, חופש מימוש, חופש הנפש. מדברים עליה כעל טוב מוחלט, כעל משהו מואר ונחשק.
השאלה היא: האם חופש יכול להיות הרסני? התשובה היא כן, הוא יכול.
חופש הוא עניין של מבוגרים. לא כי ילדים הם "גרועים" יותר, אלא כי חופש בלי בגרות פנימית והבנה של גבולות יכול להיות מסוכן. אם נותנים לילד חופש מוחלט, הוא עלול להיהרג, לא מתוך כוונה רעה, אלא כי הוא לא רואה את הסיכונים ולא מרגיש את הגבולות.
לפעמים נוצר הרושם שהילד "יכול לעשות הכל", אך בכל זאת אנחנו מחליטים היכן הוא גר, מה הוא אוכל, מתי הוא ישן ולאן הוא הולך. הוא יכול למחות, אך האחריות נשארת על המבוגרים. הסכנה מתעוררת דווקא כאשר מסירים את הפיקוח מוקדם מדי, ומחליפים את הבגרות באשליה של חופש.
⠀
אך לא פחות מסוכנת היא הקיצוניות ההפוכה, כאשר אדם מתבגר, אך החופש לא מגיע אליו. כאשר המבוגר ממשיך לחיות תחת שליטה חיצונית של הורים, מערכות וציפיות של אחרים. אז הוא לא לוקח אחריות ונשאר כאילו במרחב צפוף, שממנו הגיע הזמן לצאת מזמן. מבחינה פורמלית הוא מבוגר, אך למעשה הוא ילד.
⠀
ומפחיד במיוחד כאשר אדם כזה, מבוגר כלפי חוץ אך לא בוגר מבפנים, מקבל כוח — במשפחה, בעבודה, בארגון כלשהו. מכיוון שאינו יודע לשלוט בעצמו, הוא מתחיל לשלוט באחרים, וחירותו מפסיקה להיות בחירה אישית והופכת למקור נזק, מכיוון שכבר יש לו את המשאבים, ההשפעה והיכולת להרוס לא רק את עצמו, אלא גם את הסובבים אותו.
⠀
האיזון נמצא תמיד איפשהו באמצע. בגיל המעבר החופש מועבר בהדרגה. האדם לומד לשלוט בו — טועה, עושה בחירות שגויות, לפעמים פוגע בעצמו, אבל כך הוא מתחיל להבין את הגבולות ואת ההשלכות. זהו תהליך ההתבגרות.
⠀
חופש אפשרי רק כאשר האדם מסוגל לבנות לעצמו מסגרת ולהיעצר במקום שבו זה הרסני עבורו או עבור אחרים.
⠀
חופש ללא בגרות הורס.
מערכת ללא יציאה לחופש פוגעת.
התבגרות היא חיפוש אחר איזון בין שני הכוחות הללו.


