ייתכן שיש "ערימה" בדרך. אבל אתה לא חייב להיכנס לתוכה. מה אם אתה כבר בתוכה?
לפעמים אנו הולכים בחיים ו"ערימה" מונחת בדרכנו. אנו יכולים לראות אותה, אנו יכולים להריח אותה - ותמיד יש לנו ברירה: לדרוך עליה או לעקוף אותה. היו מודעים למקום בו אנו מניחים את רגלינו, או ללכת באופן אוטומטי. זה קורה לכולם.
אותו הדבר חל על מערכות יחסים עם אנשים. כן, אנחנו אחראים למצבנו הפנימי. אבל אם אתם מוקפים במישהו שפולט ללא הרף ריקבון, רעילות, רכילות והתקפות, זו לא שאלה של סיבולת. זו שאלה של בחירה.
אם אתם לא רוצים, אל תתערבו. הימנעו מזה. גם אם כבר הכנסתם את עצמכם לצרות - נקלעתם לסכסוך, ויכוח, שיחה שגרמה לכם להרגיש רע - זה לא סוף העולם. כשאנחנו דורכים בבוץ, אנחנו לא סתם רומסים אותו עד הברכיים. אנחנו פשוט הולכים לכבס את הנעליים שלנו. נקודה.
הבעיה היא שלעתים קרובות יותר, אנחנו עושים את ההפך:
אנחנו נושאים את הבוץ הזה הלאה - לתוך הבית, לילדים, לעבודה, לתוך מערכות יחסים.
אנחנו נושאים את השליליות של אנשים אחרים כאילו הייתה שלנו. למרות שכל מה שקרה היה פשוט צעד שגוי.
ואז מופיעה קיצוניות נוספת. אדם אומר:
"ובכן, כן, אני לוזר, אני תמיד נכנס לחרא" -
ואז זה הופך להיות נורמלי עבורם לחיות ככה. ריח מוכר. ביצה מוכרת. ואפילו, כך נראה, "שלי".
ואז יש עוד אדם שאומר לעצמו, בשלב מסוים:
"לא. אני לא אוהב להסריח.
" לא, לוקח יותר מדי זמן לנקות.
לא, אני לא רוצה להכניס את הריח הזה לבית, לילדים, למערכת היחסים שלי."
ואז צץ הרגל חדש -
להסתכל על הרגליים שלי, על הלב שלי, על הנשמה שלי.
לא מתוך אגו, לא מתוך גישה של "אני מעל זה", אלא מתוך שימור עצמי פשוט: להימנע מהרס עצמי ופגיעה בטוהר הפנימי שלי.
הטוהר שלנו תלוי בנו ישירות.
וכל אחד מאיתנו יודע: ניקיון הוא קשה.
הריח נשאר על הידיים שלי, בבגדים שלי, בראש שלי, במצב הרוח שלי.
אז לפני שאתם אומרים בגבורה, "אני לא מפחד מכלום, אני יכול להיכנס לכל בלגן, אני יכול להתמודד עם כל זבל", אולי כדאי לכם לחשוב שבע פעמים: למה? לאיזו מטרה?
והאם אתם לא יכולים פשוט להימנע מזה בזמן - ולשמור על ניקיון?


